אדמת חוואר. והרבה. למעשה עמק אילון, מוצף בה. פה ושם בין סלעים, מבצבצת לה מעט אדמת טרה-רוסה ואולי מעט רנדזינה, אולם לא יותר מכך. אין זו בדיוק תערובת האדמה המועדפת על צמחים רבים. למעשה, אפשר להגדיר את זה כסוג של אסון במונחים גנניים, יחסית לגינות המפונקות שסביב. אולם כאן, זה אף יכול להיות לעזר, בשל הבחירה באופי ארץ-ישראלי לגן וצמחי הבר שבו, שחלקם ודאי מעדיפים את האדמה הזו.

אותו קיר שניצב לו שם מולי, הכין מספר הפתעות נוספות. בין הסלעים שבמרכזו, שכן לו כיס של טרה-רוסה, שהחל להתפורר עם הגשמים אל תוך הגן. שכבות סלעי הג'מעין שתמכו בחלקו התחתון של הקיר כל השנים, התכסו להן באדמה ואבני סלע שנזלו מלמעלה ואיימו להציף את הגינה. ברבות השנים, התכסתה האדמה במפלס של הבית בשכבה עבה של חוואר. ברגע שגשם מרטיב את החוואר, הוא הופך למשטח חלק ואטום, שאינו נותן למים לחלחל. מי הגשמים עלו בחורף במפלס הבית ואיימו להכנס פנימה. וגם על-כך הייתי צריך לתת את הדעת.

נדרשה אם-כן עבודת הנדסת שטח גדולה, שתייצב את הקיר, תמנע סחף של אדמה וגשמים ובסופו של דבר, גם תייצר גן פרטי ונאה לדיירי הבית. כל שידענו הוא, שהקיר צריך לעבור ניתוח כירורגי, אולם היכן יש סלעים טבעיים? והיכן ניתן לחתוך? וכיצד יתחברו להם בסוף מעשה הבריאה מלמעלה עם מעשה ידי-אדם מלמטה? זאת טרם ידענו.

דבר אחד כן ידענו, וזאת שכאשר בניתוח, יחליף מחפרון את הסכין, ובובקט את הפינצטה, גורלם של הצמחים בשטח לא יהיה פשוט. נחמה גדולה מצאתי בכך שאף שניצור פצע באדמה, הרי נרפא אותו בעזרת צמחי בר מקומיים, וביניהם כאלו שהצלנו.

אף לנושא אדמת המילוי של הטרסות וכן לקרקע החווארית של הגן היה משקל חשוב בעיצוב. רציתי לשמור על מראה טבעי ע"י שימוש באדמת הטרה-רוסה הכבדה המקומית, מאידך היה חשוב לשמור על ניקוז מעולה ברחבי הגן ובמיוחד בקומת הקרקע בה התנקז חוואר רב.  את הטרסות מלאנו בתערובת של טרה-רוסה עם מעט חמרה וקומפוסט אווריריים שיעזרו לניקוז תקין ואילו מקומת הקרקע הבעייתית, הוצאנו כ-70 ס"מ של חוואר ומלאנו בעיקר באדמת חמרה עם מעט קומפוסט וממעל טרה-רוסה בשביל הצבע כמובן. יוסי דאג גם לייצר תעלת ניקוז עמוקה לאורך קיר הבית ובה צינור גאו-טכני לאיסוף שאריות גשמים לבור הניקוז.